השוויון בנטל ומסלולי השירות המקוצרים בצה״ל

בשנים האחרונות מתנהל בישראל ויכוח ציבורי ומשפטי רחב סביב שאלת השוויון בנטל השירות הצבאי. רוב הדיון הציבורי מתמקד בשאלת גיוס תלמידי הישיבות החרדיות, אך דיון זה מתעלם לעיתים ממערכת שלמה של מסלולי שירות מקוצרים הקיימים בצה״ל זה עשרות שנים. בין המסלולים הללו ניתן למצוא את מסלולי ישיבות ההסדר, מסלול הנח״ל ומסלול המכונה "הסדר מרכז". מסלולים אלו משלבים לימודים עם שירות צבאי, אולם בפועל הם כוללים תקופת שירות פעיל קצרה משמעותית מהשירות הצבאי הרגיל, לצד תקופות לימוד ארוכות שאינן נחשבות לשירות צבאי פעיל.

למרות שמדובר במסלולים המשפיעים על אלפי משרתים ועל היקפי תקצוב ציבורי של מאות מיליוני שקלים מדי שנה, אין לגביהם הסדרה חוקית מלאה ושקופה במסגרת חוק שירות ביטחון. הפער בין המציאות המעשית לבין העיגון החוקי יוצר בעיות מהותיות של פגיעה בעקרון השוויון בין המשרתים, היעדר שקיפות תקציבית, אפשרות לכפל תקציבים וחוסר בהירות בנוגע לזכויות ולחובות של המשרתים במסלולים אלו. מסיבה זו פנה ארגון "אמת ליעקב בישראל" לממשלה ולכנסת בדרישה להסדרה חוקית מקיפה של כלל מסלולי השירות המקוצרים.

כדי להבין את הסוגיה במלואה יש להתבונן גם ברקע ההיסטורי שלה. שילוב בין לימודים לבין שירות או דחיית שירות אינו תופעה חדשה במדינת ישראל. כבר מראשית ימי המדינה התקיימו הסדרים שונים בין המדינה לבין קבוצות אוכלוסייה שונות. מסלול ישיבות ההסדר החל לפעול כבר בשנות החמישים, כאשר המדינה הכירה במודל המשלב לימוד תורה עם שירות צבאי. במקביל התקיים גם הסדר אחר, שנקבע בהחלטת ממשלה עוד בתקופת ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, אשר אפשר דחיית שירות לתלמידי ישיבות חרדיות.

שני ההסדרים התבססו למעשה על אותו עיקרון: הכרה בלימוד תורה כפעילות בעלת ערך ציבורי, המאפשרת דחיית שירות או שילוב בין לימודים לבין שירות צבאי. אולם במהלך השנים נוצרה הבחנה משפטית וציבורית חדה בין שני ההסדרים. בעוד שמסלול ישיבות ההסדר נתפס כחלק לגיטימי ממערכת השירות הצבאי, ההסדר של דחיית השירות לתלמידי ישיבות חרדיות הוצג פעמים רבות כבעיה של "השתמטות". הפער הזה מעורר שאלה עקרונית: אם לימודים במסגרת ישיבות ההסדר יכולים להיחשב חלק ממסלול שירות לגיטימי, מדוע לימודים במסגרת ישיבות אחרות אינם זוכים לאותה הכרה?

בחינה של מסלולי השירות המקוצרים עצמם מעלה כי הם אינם אחידים במבנה שלהם ואינם מוסדרים באופן מלא בחוק. אחד המסלולים הידועים הוא מסלול הנח״ל, המשלב שירות צבאי עם פעילות חברתית וקהילתית במסגרת גרעינים משימתיים. אולם בפועל המסלול פתוח גם למועמדים שאינם מגיעים מגרעינים מאורגנים, ולעיתים מצטרפים אליו מועמדים ללא הכשרה מוקדמת מתאימה. בנוסף, אין עיגון חוקי ברור למשך השירות במסגרת זו, אין קריטריונים אחידים להכשרה מוקדמת, ואין מודל תקצוב ברור לפעילות החברתית הנלווית לשירות. גם מטרותיו החברתיות של המסלול לא עודכנו במשך שנים רבות, למרות השינויים המשמעותיים שעברו החברה והמערכת האזרחית בישראל.

מסלול מרכזי נוסף הוא מסלול ישיבות ההסדר, המוכר ביותר מבין המסלולים המשלבים לימודים ושירות צבאי. מסלול זה מורכב משלושה שלבים. בתחילתו מתקיימת תקופה של לימודים בישיבה, הנמשכת עד כשנה, שבה התלמיד נמצא במעמד שירות ללא תשלום וללא שירות צבאי פעיל. לאחר מכן מתקיימת תקופת שירות צבאי פעיל הנמשכת בדרך כלל כ-17 חודשים בלבד, ולאחריה חוזרים התלמידים לתקופת לימודים נוספת בישיבה עד להשלמת מסלול כולל של כ-44 חודשים. בפועל המשמעות היא שהשירות הצבאי הפעיל במסלול זה קצר בכמחצית מן השירות הצבאי הרגיל, בעוד שחלק ניכר מהמסלול מוקדש ללימודים.

למרות מרכזיותו של מסלול זה, גם הוא אינו מוסדר באופן מלא בחוק. אין קריטריונים ברורים בחקיקה לקבלה למסלול, אין עיגון מחייב למשך השירות, ואין שקיפות מלאה בנוגע לתקצוב המסלול. בנוסף עולה שאלה תקציבית משמעותית: במהלך תקופת השירות הצבאי הפעיל ממשיכות הישיבות לקבל תקצוב כאילו התלמידים עדיין לומדים בהן בפועל.

מסלול נוסף הוא מסלול המכונה "הסדר מרכז". במסלול זה יכולים תלמידי ישיבות ציוניות להתגייס בגיל מאוחר יותר, לרוב לאחר גיל עשרים ושתיים, תוך שמירה על מסגרת לימודית משמעותית. בפועל משך השירות במסלול זה נע בדרך כלל בין חצי שנה לשמונה עשר חודשים בלבד, כאשר תקופת הלימודים מוגדרת כדחיית שירות. גם כאן השירות מתבצע לרוב ביחידות רגילות של צה״ל, אך אין הסדרה חוקית מפורטת של מבנה המסלול או של תנאי הקיצור.

היבט נוסף של הסוגיה נוגע לשאלת התקצוב והשקיפות הציבורית. לפי הטענות שהועלו, מסלולים אלו נהנים לעיתים ממספר מקורות תקציב במקביל. מצד אחד מתקבל תקציב ממשרד הביטחון עבור השירות הצבאי, ומצד אחר מתקבל תקציב ממשרד החינוך עבור מוסדות הלימוד. לעיתים קיימות גם תמיכות ציבוריות נוספות. במצבים מסוימים נוצרת מציאות שבה מוסד הלימוד ממשיך להיות מתוקצב גם בתקופה שבה התלמיד נמצא בשירות צבאי, והחייל עצמו נהנה מהטבות שאינן עומדות לרוב חיילי השירות המלא. מצב כזה עלול ליצור כפל תקציבים, תקצוב יתר למוסדות ופגיעה בעקרון השוויון בין המשרתים.

בחינה רחבה של החקיקה הקיימת מעלה גם פער חוקתי משמעותי בין קבוצות אוכלוסייה שונות. בעוד שבשנים האחרונות פועלת המדינה לצמצום האפשרות לדחיית שירות לתלמידי ישיבות חרדיות ומגבירה את הפיקוח עליהם באמצעות חוקים ותקנות, דווקא המסלולים שבהם השירות בפועל קצר יותר אינם מוסדרים באותה מידה בחוק. התוצאה היא מצב פרדוקסלי שבו תלמיד ישיבה רגילה נמצא תחת פיקוח הדוק והגבלות שונות, בעוד שתלמיד במסלול הסדר נהנה ממסלול שירות מקוצר שאינו מוסדר בחוק באותה רמת פירוט. מצב זה מעורר את הטענה כי המערכת הקיימת אינה עומדת במבחן השוויון החוקתי.

בלב המחלוקת עומדת למעשה שאלה עקרונית אחת: האם לימודים יכולים להיחשב כחלק ממסלול שירות למדינה. אם התשובה לכך חיובית, יש לבחון מדוע עקרון זה מוחל רק על מסלולים מסוימים ואינו חל באופן שוויוני על כלל הקבוצות. אם התשובה שלילית, הרי שיש מקום לבחון מחדש גם את עצם קיומם של מסלולי השירות המשולבים בלימודים. היעדר מדיניות אחידה בנושא זה הוא אחד המקורות המרכזיים למחלוקת הציבורית סביב סוגיית השוויון בנטל.

על רקע בעיות אלו דורש ארגון אמת ליעקב לבצע הסדרה חוקית מקיפה של הנושא באמצעות תיקון חוק שירות ביטחון. במסגרת תיקון זה יש לקבוע באופן ברור את משכי השירות בכל מסלול, להגדיר את ההבחנה בין שירות פעיל, של״ת ודחיית שירות, לקבוע קריטריונים אחידים לקיצור שירות וליצור מנגנוני שקיפות תקציבית ומניעת כפל תקציבים. בנוסף נדרשת הסדרה של מודל התקצוב כך שייקבעו אמות מידה אחידות לתמיכה במוסדות, תוך קביעת מנגנוני ביקורת ציבורית ופיקוח ממלכתי.

כמו כן יש צורך להבטיח יציבות תכנונית למתגייסים באמצעות פרסום ברור של מבנה המסלולים והבטחת זכויות שוות בין מסלולים בעלי אופי דומה. לצורך גיבוש פתרון כולל מוצע להקים צוות בין-משרדי בהשתתפות צה״ל, משרד האוצר, משרד החינוך ונציגי ציבור ונציגי המשרתים.

בשלב זה פנה הארגון לממשלה בדרישה לקבל בתוך ארבעים וחמישה ימים תשובה רשמית הכוללת פירוט מלא של מבנה מסלולי השירות המקוצרים, פירוט תקציבי מלא של מקורות התקצוב, הצגת תוכנית חקיקה להסדרת הנושא ועדכון לגבי הקמת צוות בין-משרדי שיבחן את הסוגיה. היעדר מענה או מענה חלקי עלול להוביל לפנייה לערכאות משפטיות, במטרה להבטיח את עקרונות השוויון, שלטון החוק והשקיפות הציבורית.

בסופו של דבר, הדיון הציבורי בישראל נוטה להתמקד בשאלה אחת בלבד – גיוס תלמידי הישיבות החרדיות. אולם בחינה רחבה של מערכת השירות הצבאי מגלה כי קיימים מסלולים מקוצרים רבים שאינם מוסדרים באופן מלא בחוק. כאשר מסלולים אלו משלבים לימודים עם שירות צבאי חלקי, עולה הצורך בהכרעה עקרונית ברורה. המדינה יכולה לבחור להכיר באופן שוויוני במסלולים המשלבים לימודים ושירות, או לחלופין להסדיר מחדש את כלל המערכת כך שתעמוד במבחן השוויון. ללא הסדרה חוקית מלאה ושקופה של כלל המסלולים, הדיון על השוויון בנטל יישאר חלקי בלבד.